פרק ז

שכירות מול מכירה

הגמרא (ב"מ נו:) דנה בשאלה האם יש דין אונאה בשכירות^[118]. באופן ספציפי יותר, הגמרא מתלבטת האם לשון "ממכר" שבתורה^[119] כוללת גם שכירות-

בעי רבי זירא: שכירות יש לו אונאה או אין לו אונאה?

ממכר אמר רחמנא - אבל לא שכירות, או דלמא לא שנא? –

אמר ליה אביי: מי כתיב ממכר לעולם? ממכר סתמא כתיב, והאי נמי ביומיה מכירה היא

כלומר, אביי מחדש שלשון ממכר מתייחסת גם לשכירות, כיוון ש"ממכר" אינו דוקא מכירה לתמיד.

גם בסוגיה בעבודה זרה (טו.) נידון היחס בין שכירות לבין מכירה. המשנה (שם יד:) אוסרת למכור בהמה גסה (=בהמת עבודה) לגוי. בגמרא עולה האפשרות שטעם איסור זה הוא מחשש שיבואו להשאיל ולהשכיר בהמות לגוי, הגוי יעבוד בהן בשבת, ויעבור היהודי על שביתת בהמתו בשבת. מתוך אפשרות זו עולה השאלה האם שכירות ושאלה קונות את הבהמה, לזמן מוגבל, לגוי (שאז אין חשש, כי אם יעשה בהן מלאכה בשבת, בשלו הוא עושה), או ששכירות ושאלה אינן קונות את הבהמה לחלוטין לשואל\שוכר, שאז חייב היהודי המשאיל\משכיר בשביתתן.

במהלך הדיון מובאים שני מקורות לכך ששכירות אינה קונה-

המקור הראשון הוא משנה (ע"ז א ט) האוסרת להשכיר בית דירה לעובד כוכבים-

אף במקום שאמרו להשכיר, לא לבית דירה אמרו, מפני שמכניס לתוכו עבודת כוכבים

ממקור זה ניתן ללמוד שהגוי המכניס עבודה זרה לבית ששכר מישראל הוא מצב בעייתי עבור בעל הבית היהודי. כלומר, הוא נחשב בעל הבית בפועל גם לאחר שהשכירו.

מקור נוסף מובא מהמשנה בתרומות (יא ט)-

ישראל ששכר פרה מכהן - יאכילנה כרשיני תרומה,

וכהן ששכר פרה מישראל, אף על פי שמזונותיה עליו - לא יאכילנה כרשיני תרומה.

כלומר, כהן, הרשאי להאכיל תרומה לבני ביתו ולבהמותיו, אינו רשאי להאכיל תרומה לבהמה ששכר מישראל. בהתאמה, בהמת כהן, אף על פי ששכרה ישראל, מותרת לאכול בתרומה. גם ממקור זה נלמד, שהשכירות אינה משנה את הבעלות.

הגמרא מגיעה למסקנה, שאכן שכירות אינה קונה, וטעם האיסור למכור בהמה גסה לגוי הוא משום גזירה שמא ישכיר או ישאיל לו, וימצא עובר על שביתת בהמתו בשבת.

לסיכום, קיימת סתירה מסויימת בין הסוגיות- בעוד שמסוגיית בבא מציעא משמע ששכירות נכללת תחת שם מכירה, מסוגיית עבודה זרה משמע שהמשכיר ממשיך להיחשב כבעלי החפץ גם לאחר שהשכירו.

הראשונים חלקו כיצד להבין את היחס בין שכירות לבין מכירה לאור הסוגיות הנ"ל-

הרמב"ם לפנינו הסיק מדברי אביי ששכירות נחשבת כ"ממכר" לזמן קצוב. הנימוקי יוסף (ב"מ לב. מדפי הרי"ף) מסביר שאין הדבר סותר את מסקנת הסוגיה בעבודה זרה, שכן שכירות נחשבת כמכירה ביחס לפירות (או, לחילופין, לרשות השימוש בנכס), אך באמת אין היא משנה את זהות הבעלים על הגוף. לכן בהמת כהן אוכלת תרומה גם כשהיא שכורה ביד ישראל, ובהמת ישראל השכורה ביד גוי, אסור לה לעבוד בשבת.

התוספות (ב"מ נו: ד"ה "והאי") מבינים אחרת, ומפרשים שעיקר הדין כסוגייה בע"ז, ולכן שכירות אינה כמכירה כלל. מתוך כך הם מפרשים את סוגיית בבא מציעא באופן מינימליסטי, ומסבירים שכוונת הגמרא היא שמתוך שנאמר פעמיים "ממכר" בפסוקים העוסקים באונאה, הכוונה היא לכלול גם דברים שאינם מכירה, כמו שכירות.

מתוך ההגדרה של שכירות כמכירה פוסק השו"ע (שטו א-ב) ששכירות קרקע חלה בדרכים בהן קניין קרקע חל. כמו כן מעתיק הוא את רוב דברי הרמב"ם בהלכה שלפנינו. הרמ"א מוסיף עוד שכשם שאין אונאה במכירת קרקעות, כך אין אונאה בשכירות קרקע.

אי הסכמה ביחס לתקופת השכירות- כיצד לנהוג במקרה של ספק

המשנה (ב"מ קב.:) עוסקת במשכיר בית לחבירו לשנה בסכום קצוב, ונתעברה השנה. השוכר טוען שהמחיר ששילם הוא על כל השנה, בין מעוברת ובין רגילה, ואילו המשכיר טוען שיש לשלם בנפרד על החודש שנוסף בשנה-

המשכיר בית לחבירו לשנה, נתעברה השנה - נתעברה לשוכר.

השכיר לו לחדשים, נתעברה השנה - נתעברה למשכיר.

מעשה בציפורי באחד ששכר מרחץ מחבירו בשנים עשר זהב לשנה, מדינר זהב לחדש, ובא מעשה לפני רבן שמעון בן גמליאל ולפני רבי יוסי, ואמרו: יחלוקו את חדש העיבור.

המשנה פוסקת שאם הסכם השכירות היה מוגדר לשנה, הדין עם השוכר, אך אם ההסכם היה ל-12 חודשים, הדין עם המשכיר. עוד מביאה המשה מעשה שהיה במקרה בו לשון השכירות שילבה שכירות לשנה ולחודשים- "שנים עשר זהובים לשנה מדינר זהב לחודש". התנאים רשב"ג ור"י פוסקים במקרה זה שהדבר בספק האם השכירות היא לשנה או ל 12 חודש, ולכן יש לחלוק את חודש העיבור.

הנימוק"י (נט: מדפי הרי"ף, ד"ה "מתניתין") מביא בשם הריטב"א והרשב"א, שהמקרה בו תקופת השכירות היא לשנה, אפילו אם זו כוללת 13 חודשים, הוא רק אם החוזה נערך סמוך לראש השנה, ונאמר בו שהשכירות היא "לשנה זו", בכל סיטואציה אחרת, המונח "שנה" הוא מילה נרדפת ל12 חודשים.

לעומתם, מדברי הרמב"ם ומפרשים אחרים שלא חילקו, משמע שאף העומד, דרך משל, בניסן, ואומר "שנה", כוונתו עד ניסן הבא, תקופה שיכולה להימשך 12 או 13 חודשים.

לגבי המקרה הנידון בסוף המשנה, בו נאמרו בהסכם גם לשון שנה וגם לשון חודשים, בזא"ז, מביאה הגמרא (שם קב:) כמה דעות של אמוראים, חלקן חולקות על דעות התנאים שבמשנה^[120]-

אמר רב: אי הואי התם הוה יהיבנא ליה כוליה למשכיר... תפוס לשון אחרון...

ושמואל אמר: בבא באמצע חדש עסקינן. אבל בא בתחלת חדש - כוליה למשכיר, בא בסוף חדש - כוליה לשוכר.

ורב נחמן אמר: קרקע בחזקת בעליה קיימת. מאי קא משמע לן - תפוס לשון אחרון, היינו דרב! - אף על גב דאפיך מיפך.

רב סובר, באופן עקרוני, שכאשר נאמרות שתי לשונות סותרות, יש ללכת אחר הלשון האחרונה ("תפוס לשון אחרון"). לכן, במקרה שבמשנה ("שנים עשר זהב לשנה, מדינר זהב לחדש") יש לפסוק, על פי הלשון האחרונה, לטובת המשכיר, שהמחיר הוא דינר לחודש, ועל 13 חודשים (שנה מעוברת) יש לשלם 13 דינרים.

לעומתו, שני האמוראים האחרים, מסכימים שניהם לדברי המשנה, שמדובר בספק, האם הולכים על פי הלשון הראשונה או השניה, אלא שנחלקים כיצד ליישם את הדין בפועל-

שמואל סובר שכבכל ספק, יש לנהוג על פי הכלל של "המוציא מחברו עליו הראיה". לכן, אם הובא העניין לבית הדין לפני "חודש המחלוקת" (החודש ה13), הדין עם המשכיר, שיכול לטעון כלפי השוכר- הבא ראיה שהדין עימך, או שתצא מהבית. בהתאמה, אם כבר עבר החודש, והשוכר דר בו בבית, יכול השוכר לטעון כלפי המשכיר- הבא ראיה שהדין עימך בכדי שתוציא ממני כסף. מתוך כך, המשנה הפוסקת שיחלקו את חודש העיבור מתפרשת רק במקרה בו הסכסוך הגיע לבית הדין באמצע החודש.

רב נחמן מסכים עקרונית עם שמואל, שספק איזו לשון קובעת ושיש לנהוג על פי הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה". אלא שלדעתו, כלל זה מיושם במקרה דנן באופן אחר- כיוון שמדובר בנדל"ן (בית), ו"קרקע בחזקת בעליה עומדת", הרי שאם הסכסוך הוא ביחס למשך זמן השכירות, השוכר, הטוען שמשך השכירות ארוך יותר, הוא המוגדר כמוציא מחברו ולכן הדין עם המשכיר. הגמרא מדגישה שעל פי רב נחמן, בניגוד לרב, הדין עם המשכיר ללא קשר בסדר של שתי הלשונות שנאמרו בהסכם.

להלכה הכריעו כל הראשונים כשיטת שמואל, שאין הולכים בדווקא אחר הלשון האחרונה, וכשיטת רב נחמן לגבי יישום דין המוציא בחברו עליו הראיה בנידון דנן. אמנם, לפסק זה כמה סייגים, כפי שיבואר לקמן-

סוגיית הגמרא בבבא מציעא (קי.) דנה במקרים נוספים בהם נופל ספק בין בעל הנכס לבין האוכל פירותיו על משך התקופה עליה הוסכם. במקרים אלו מדובר על מלווה שלקח את שדה הלווה בתור משכון, והרי הוא אוכל את פירותיה, ומנכה מהחוב שיעור ידוע תמורת אכילתו.

המקרה הראשון בו דנה הסוגיה-

ההוא שטרא דהוה כתיב ביה שנין סתמא, מלוה אמר: שלש, לוה אמר: שתים.

קדים מלוה ואכלינהו לפירי.

כלומר, המלווה, המחזיק בשדה ואוכל פירותיה, טוען שעל פי ההסכם ביניהם, השדה אמורה להיות שלו למשך שלוש שנים. על פי טענתו זו, אכל המלווה את פירות השנה השלישית. לעומתו, הלווה, בעל השדה, טוען שהוסכם שרק שנתיים השדה תהיה תחת רשות המלווה, ולכן מה שאכל המלווה בשנה השלישית שייך בעצם ללווה, ועל המלווה להחזיר את דמי הפירות שאכל. מכיוון שלעת עתה אין דרך לפתור את הספק, חלקו האמוראים כיצד יש לנהוג-

רב יהודה אמר: קרקע בחזקת בעליה קיימא,

רב כהנא אמר: פירות בחזקת אוכליהן קיימי

לדעת רב יהודה יש להעמיד את הקרקע בחזקת בעליה עד שיביא המלווה ראיה אחרת. לכן, על המלווה לפצות את הלווה על הפירות שאכל בשנה השלישית. לעומתו, רב כהנא פוסק שכיוון שכבר אכל המלווה את הפירות, אין מוציאין מידו את דמיהם עד שיביא הלווה ראיה לדבריו. הגמרא פוסקת, שהלכה כרב כהנא, שאין להוציא מיד המלווה את דמי הפירות שאכל. הגמרא מעמתת פסיקה זו עם העובדה שנפסקה הלכה כרב נחמן (ר' לעיל), שבמקרה של ספק ביחס למשך זמן השכירות מעמידים את הנכס בחזקת בעליו (הלווה במקרה דנן), ומסבירה שדברי ר' נחמן אמורים דוקא במקרה בו מדובר בספק שאינו יכול להתברר^[121], אך בספק שעוד יכול להתברר^[122], אין מטריחים את בית הדין פעמיים להוציא ממון מזה ואז להחזירו לזה כאשר נפתר הספק, ולכן לעת עתה, בית הדין אינו מוציא את דמי הפירות מהמלווה.

הרא"ש (סי' מ) מעיר כי גם אם עקרונית קיימים עדים היכולים לברר את הספק, אם נראה לבית הדין שבפועל לא ניתן יהיה לברר את הספק, אין לחשוש להטרחה כפולה של בית הדין ויש להעמיד את הנכס בחזקת בעליו ולהוציא את הפירות שנאכלו, כעיקר שיטת רב נחמן.

מקרה נוסף של אי הסכמה בנוגע למשך זמן ההתקשרות נידון בהמשך הסוגיה-

מלוה אומר חמש, לוה אומר שלש. - אמר ליה: אייתי לי שטרך! - אמר ליה: שטרא אירכס לי.

אמר רב יהודה: מלוה נאמן, מגו דאי בעי אמר לקוחה היא בידי...

רב זביד ורב עוירא לא סבירא להו הא דרב יהודה, מאי טעמא - האי שטרא כיון דלגוביינא קאי - מיזהר זהיר ביה, ומיכבש הוא דכבשיה לשטריה. סבר: אוכלה תרתין שנין יתירתא.

במקרה זה המלווה אוכל מפירות הנכס כבר שלוש שנים. הוא טוען שבשטר ההלוואה שהיה בידו נאמר שהמשכון ניתן לחמש שנים (כך שיש לו זכות אכילת פירות לשנתיים נוספות), אך השטר אבד לו. הלווה טוען לעומתו שההתקשרות ביניהם היתה מראש לשלוש שנים, ולכן עתה הנכס אמור לחזור לבעליו. לעומתו טוען המלווה שההתקשרות היתה למשך זמן ארוך יותר, ונותרו עוד שנתיים. רב יהודה פוסק שלמרות שבד"כ במקרים שכאלו יש לפסוק לטובת הלווה, שהוא בעל הנכס (על פי העיקרון של ר' נחמן), כאן יש להאמין למלווה. הסיבה היא משום שלמלווה יש מיגו- לו היה רוצה לשקר היה טוען שהנכס קנוי לו, והיינו מאמינים לו מכיוון שהוא כבר נמצא בנכס שלוש שנים^[123]. לעומתו, רב זביד ורב עוירא מסבירים שרגליים לדבר שהמלווה משקר, שכן אין דרך המלווה לאבד את שטר ההלוואה, (שהוא הדרך שלו לגבות את חובו), ולכן סביר שהוא פשוט אינו מראה את השטר בכדי שיוכל לשקר שבשטר נאמר חמש שנים.

הגאונים, ורבים מהראשונים (ר"ח- הובא בשטמ"ק, רמב"ן, הרמב"ם- בהלכה ו להלן), פוסקים כרב יהודה. אמנם, יש בראשונים (ר' ברוך הספרדי) שפסקו כרב זביד ורב עוירא^[124].

בפוסקים עולה השאלה האם שיטתו של רב נחמן ניתנת להרחבה גם לשכירות אדם (פועל)-

באופן ספציפי נשאל הרשב"א (בתשובותיו, א תרמה) בדבר מלמד תינוקות שנשכר "בעשרים דינרים לשנה, בעשרים פשוטים לחודש", בשעת עריכת החוזה לא זכרו שמדובר בשנה מעוברת, ועתה, לאחר שלימד המלמד שלושה עשר חודשים, הוא תובע תשלום על חודש העיבור בנוסף על 20 הדינרים שנקצבו לכל השנה. סברתו של השואל להצדיק את טענת המלמד היא שכשם שקרקע בחזקת בעליה עומדת, כך גופו של המלמד עומד בחזקתו, והוא הרי עבד יג חודשים, ולכן בעל הבית, החפץ שלא לשלם לו על החודש היתר הוא המוציא מחברו וכל עוד לא הביא ראיה ידו על התחתונה. אמנם, הרשב"א אינו מקבל טענה זו, בין השאר משום שבניגוד לקרקע שנכנס בה השוכר ונמצא משתמש בה בחודש השלושה עשר שלא ברצון הבעלים, המלמד עבד מרצונו^[125].

השו"ע (שיב טו) כתב להלכה כרב נחמן, והרמ"א הוסיף את דברי הרשב"א בדין השוכר מלמד. בקצות החושן (ס"ק ה) הסתייג מדברי הרשב"א, וכתב שכפי שקרקע בחזקת בעליה עומדת, כך יש לפסוק באדם שגופו בחזקתו.

לגבי ספק בתקופת השכירות כאשר ניתן לברר את הספק, השו"ע (שיז ג) פוסק כדברי רב כהנא ומעתיק את דברי הרמב"ם. כמו כן הוא מביא בלשון "יש מי שאומר" את דברי הרא"ש שהשאלה אם מדובר בספק שיכול להתברר תלויה בראות עיני בית הדין.

לגבי היכולת להאמין לשוכר\מלווה שתקופת השכירות ארוכה יותר מאשר מה שטוען המשכיר\לווה, פוסק השו"ע (שיז ד, קנ ז) כרב יהודה.

שוכר אומר נתתי ומשכיר אומר לא נטלתי- חזקת אין אדם פורע בתוך זמנו בשכירות

בסוגיית הגמרא בבבא בתרא (ה.) מובאת מחלוקת אמוראים בנוגע לטוען שפרע חוב לפני מועד הפרעון-

אמר ריש לקיש: הקובע זמן לחבירו, ואמר לו פרעתיך בתוך זמני - אינו נאמן, ולואי שיפרע בזמנו.

אביי ורבא דאמרי תרוייהו: עביד איניש דפרע בגו זימניה, זימנין דמתרמו ליה זוזי, אמר: איזיל איפרעיה כי היכי דלא ליטרדן (=עשוי אדם לפרוע בתוך זמנו, פעמים שמזדמנות לו מעות ואומר- אלך ואפרענו שלא יטרדני).

כלומר, האמוראים חלוקים האם ישנה חזקה שאין אדם פורע לפני המועד הקצוב להחזר החוב (ריש לקיש), או שמא לעיתים אדם פורע גם לפני זמן זה (אביי ורבא), כך שגם אם הלווה טוען שפרע בתוך הזמן המלווה הוא שצריך להביא ראיה שעוד לא פרע בכדי לגבות ממנו את החוב.

בהמשך פוסקת הגמרא -

...והלכתא כריש לקיש, ואפילו מיתמי;

ואף על גב דאמר מר: הבא ליפרע מנכסי יתומים - לא יפרע אלא בשבועה, חזקה לא עביד איניש דפרע בגו זימניה.

כלומר, ההלכה למעשה נפסקת כריש לקיש, שקיימת חזקה לפיה אין אדם פורע בתוך זמנו. לחזקה זו משקל משמעותי כל כך, שהמלווה הנפרע מיתומיו של הלווה, שבנסיבות רגילות אינו נפרע אלא בשבועה (עי' הלכות מלוה יד א), אם מת אבי היתומים (הלווה) לפני זמן הפרעון, יכול המלווה להיפרע מהיתומים אף ללא שבועה, כיוון שברי לנו שהחוב טרם נפרע.

הרא"ש (סי' ט) והתוספות (שם ה. ד"ה "ובא בזמנו") כותבים שמדובר במקרה בו יש עדים על כך שחייב לו ועל מועד ההחזר, שאם לא כן, נאמן הלווה לטעון שפרע בתוך זמנו במיגו- שלוּ היה רוצה לשקר היה טוען שלא לווה מאומה או שמועד הפרעון מוקדם יותר (ופרע לאחר זמנו) או שכלל לא סוכם על מועד פרעון.

סוגיית הגמרא בבבא מציעא (קב:) דנה במקרה משיק- כאשר שוכר בית טוען שפרע את חובו, והמשכיר טוען שעדיין לא פרע-

בעו מיניה מרבי ינאי: שוכר אמר נתתי, ומשכיר אמר לא נטלתי, על מי להביא ראיה?

הגמרא מבארת, שאם טוען השוכר שפרע בתוך זמנו (לפני מועד גמר השכירות), ברור שהוא שצריך להביא ראיה, וכמו כן, אם טוען השוכר שפרע לאחר המועד, ברור שעל המשכיר להביא ראיה. הגמרא מביאה מקור לכך (מהמשנה בבכורות ח, ו)-

מת האב בתוך שלשים יום - בחזקת שלא נפדה עד שיביא ראיה שנפדה, לאחר שלשים יום - בחזקת שנפדה עד שיאמרו לו שלא נפדה^[126].

מתוך כך מפרשת הגמרא את השאלה שנשאל ר' ינאי, באופן מצומצם-

לא צריכא, ביומא דמשלם זמניה. מי עביד איניש דפרע ביומא דמשלם זמניה, או לא? –

כלומר, מדובר על שוכר הטוען שפרע ביום האחרון של זמנו, והשאלה היא האם מציאותי שאדם יפרע ביום האחרון או שמא בדיוק כמו שאין אדם פורע בתוך זמנו, כך גם סביר יותר להניח שאנשים מחכים שיעבור הזמן לפני שהם משלמים.

על כך עונה ר' יוחנן-

אמר להו רבי יוחנן: תניתוה, שכיר בזמנו נשבע ונוטל.

שכיר הוא דרמו רבנן שבועה עליה, משום דבעל הבית טרוד בפועליו. אבל הכא - שוכר מהימן בשבועה

כלומר, הלכה היא ששכיר (=פועל), התובע את בעל הבית ביום בו הוא אמור לשלם לו ("בזמנו"), תיקנו חכמים שגם אם בעל הבית טוען שכבר נתן לו, בכל זאת אנו מאמינים לשכיר (בשבועה), וזאת משום ש"בעל הבית טרוד בפועליו", ושילם לפועל אחר ולכן התבלבל וחושב ששילם כבר לאותו שכיר (עי' להלן פ' יא הל' ו). מתוך כך שהיו חז"ל צריכים לתקן תקנה מיוחדת בשכיר, לומד ר' יוחנן שבמצב הרגיל, הנתבע הטוען ששילם ביום בו נשלם זמנו נאמן (בשבועה), כלומר, אדם עשוי לפרוע ביום האחרון, לפני שעובר זמנו.

ראשונים רבים מתייחסים לעובדה שבדין הלווה הטוען שפרע בתוך זמנו (סוגיית בבא בתרא), חלקו האמוראים, בעוד שבשוכר הטוען שפרע בתוך זמנו, אין חולק על כך שאינו נאמן. הרשב"א (ב"ב ה.) והרא"ש (ב"ב פ"א סי' ט) מסבירים שחיובו של הלווה כלפי המלווה נוצר מייד עם ההלוואה, אלא שאין המלווה יכול לתבוע את חובו בבי"ד עד שיגיע זמן הפרעון. לעומת זה, השוכר בית אינו חייב דבר למשכיר עד תום תקופת הפרעון ("אין לה לשכירות אלא לבסוף"), ולכן אין סברה שהשוכר פרע את חובו בתוך הזמן, שהרי לפני הזמן עדיין לא חייב השוכר למשכיר מאומה. באופן דומה (אך לא זהה), מסביר הריטב"א (ב"מ קב.) שהשוכר בית אינו יודע שקיבל את כל מבוקשו עד שמסתיימת תקופת השכירות, שהרי הבית יכול ליפול וכיוצ"ב, ולכן ברור שלא שילם למשכיר בתוך הזמן^[127].

נקודה נוספת אליה מתייחסים הראשונים היא ההיסק שמסיקה סוגיית הגמרא בבבא מציעא מבעל בית הנתבע על ידי פועל "בזמנו", לשוכר הנתבע ביום האחרון של זמנו ("יומא דמישלם זימני"). הראשונים מצביעים על קושי- לכאורה הפועל תובע את בעל הבית בתום יום העבודה, כלומר, לאחר מועד התשלום, כך שהמקבילה בשוכר ומשכיר היא "לאחר זמנו" ולא "ביומא דמישלם זימניה"! כמה תשובות עולות בראשונים, ולהן השלכות הלכתיות-

הראב"ד (מובא בשטמ"ק) מסיק, שבעל הבית טוען ששילם לפועל במהלך יום העבודה^[128], כלומר, יממה, או פחות, קודם זמן הפרעון. על פי דרך זו, אף שבד"כ אין אדם פורע בתוך זמנו, נאמן הנתבע, לטעון ששילם בתוך היממה שקודם זמן הפרעון, כיוון שנתבע הגון אינו "מותח" את התובע עד מועד הפרעון המדוקדק.

ראשונים אחרים (ריטב"א) הבינו מכך, שהשוכר חייב לשלם למשכיר כבר ביום האחרון של השכירות, טרם מועד השלמת הזמן, ולכן השוכר הטוען שפרע ביום זה נאמן, על אף שהשוכר שטען שפרע "עמוק" בתוך זמנו אינו נאמן.

לגבי לווה הטוען שפרע בתוך זמנו, חלקו הראשונים האם כאשר המלווה גובה ממנו (מתוך החזקה שאין אדם פורע בתוך זמנו), זקוק לשבועת היסת^[129] או לא-

הרי"ף (בתשובותיו מח) והרמב"ם (מלוה ולווה יד, א), למדו מדברי הגמרא המאפשרת לגבות מיתומים ללא שבועה, שאף הגובה מהלווה, על בסיס החזקה שאין אדם פורע בתוך זמנו, אינו זקוק להישבע. במילים אחרות, החזקה שאין אדם פורע בתוך זמנו, היא כל כך מוחלטת, עד שאין מקום לפיקפוק, וברור שטענת הלווה שפרע בתוך זמנו, אעפ"י שהיא טענת ברי, אינה נכונה. בהתאמה, הרמב"ם לפנינו, כותב שהאמצעים העומדים בפני הלווה הם או להטיל חרם על המלווה אם הוא משקר, או לתבוע את המלווה תביעה חיצונית, שבידו ממון של הלווה שלא כדין, כך שיתחייב לו שבועת היסת מצד אחר.

לעומתם, הרא"ש (ב"ב סי' ט) כותב שדברי הגמרא מוגבלים לגובה מיתומים, שאינם יודעים לטעון כלפיו טענה וודאית, אך המלווה הגובה מלווה, הטוען כלפיו טענת ברי- שפרע בתוך זמנו, כאן צריך הלווה להישבע שבועת היסת. כך גם כותבים רש"י (ב"מ קג. ד"ה "אבל") והרמ"ך (ב"מ שם, מובא בשטמ"ק) לעניין שכירות.

עוד חלקו ראשונים בדין מילווה סתם, שלא נקצב לו זמן פרעון. ידוע הדין, שבמקרה זה הלווה צריך להחזיר את החוב לאחר 30 יום. הראשונים נחלקו האם ניתן להאמין ללווה הטוען שפרע בתוך 30 יום, או שדינו ככל פורע בתוך זמנו, שאין מאמינים לו מבלי שיביא ראיה.

הרא"ש (שם ובתשובותיו כלל עו סי' ג) והרמב"ן (ה. ד"ה "הקובע") כותבים, שאם מדובר בהלוואה "סתם", שלא נקצב זמנה, ולכן מועד פרעונה חל לאחר 30 יום, אין אומרים חזקה זו, ועשוי אדם לפרוע לפני שעברו 30 יום. הרא"ש בתשובותיו מסביר, שכאשר החוב נלקח מראש עד תאריך נקוב, זה אומר שהלווה יודע שהוא צריך את המעות עד זמן זה, ולא סביר ששילם קודם, אך בסתם הלוואה, אפשר שזקוק לזמן קצר יותר.

עם זאת, לדעת הרשב"א (ב"ב ה.), גם בסתם הלוואה אין נאמן הלווה הטוען שפרע בתוך זמנו. כן גם משמע מהרמב"ם לפנינו הכותב שאין השוכר נאמן לומר שפרע בתוך 30 יום, ומן הסתם כוונתו לסתם שכירות שהיא ל-30 יום.

השו"ע (שיז א) מעתיק את לשון הרמב"ם שלפנינו. כאמור, מדבריו משמע ממנה שאף בסתם שכירות, בה לא נקצב זמן במפורש, והתשלום בא לאחר 30 יום, אין השוכר נאמן לטעון שפרע בתוך הזמן, אלא רק ביום האחרון או לאחריו. הרמ"א משלים מילים בלשון השו"ע^[130] כך שיוצא שמדובר דווקא על שכירות הקצובה במפורש לשלושים יום, וכנראה שזאת בעקבות שיטות הראשונים לפיהם נאמן אדם לטעון פרעתי בתוך הזמן כאשר הזמן אינו קצוב במפורש.

המשכיר בשטר בו כתובה תקופת זמן השכירות אך לא מועד תחילתה

בגמרא (בבא מציעא דף קג.)-

אמר רבא אמר רב נחמן: האי מאן דאוגר ליה ביתא לחבריה לעשר שנין, וכתב ליה שטרא, ואמר ליה: נקיטת חמש שנין - מהימן.

הגמרא מתארת מצב בו אדם השכיר לחברו בית בשטר, בו נאמר שהבית מושכר לעשר שנים, אך לא מצויין זמן תחילת השכירות. כעת התפתחה מחלוקת בין השוכר למשכיר (להלן יתבאר מהי המחלוקת), ורבא פוסק שהדין עם המשכיר. הגמרא מקשה על כך מדין שטר חוב-

אמר ליה רב אחא מדפתי לרבינא: אלא מעתה אוזפיה מאה זוזי בשטרא, ואמר ליה פרעתיך פלגא - הכי נמי דמהימן?

כלומר, האם על פי דברי רב נחמן יצא שאף המלווה את חברו בשטר ולאחר זמן טען הלווה שפרע חלק ואין בידו ראיה, נאמינו?

אך רבינא מחלק בין שטר הנכתב לצורך שכירות בית בו כתובה תקופת הזמן לבין שטר חוב, ומסביר-

התם - שטר לגוביינא קאי, אם איתא דפרעיה - איבעי ליה למכתבא אגביה, אי נמי מיכתב עליה תברא.

אבל הכא, אמר ליה: האי דכתיבי לך שטרא - כי היכי דלא תחזק עליה.

כלומר, בניגוד לשטר חוב הנכתב בכדי להוות ראיה, כך שאם הלווה פורע חלק מהחוב עליו לוודא שיש לו ראיה נגדית לשטר (למשל בדמות שובַר), שטר השכירות לא נכתב לראיה על התשלומים או משך השהייה, אלא רק בכדי שיהיה ברור שהבית שכור ביד השוכר ולא קנוי לו.

חלקו הראשונים בנוגע לפירוש המדוייק של המקרה והשיקולים העומדים מאחורי הפסק-

רש"י מסביר שמדובר בשוכר המחזיק בשטר בו נאמר שהבית שכור לו לעשר שנים, אך לא נאמר התאריך של תחילת השכירות. המשכיר טוען שמתוך עשר השנים השוכר מתגורר בבית כבר חמש שנים. מולו טוען השוכר שהוא דר בבית פחות שנים, ושנותרו לו יותר מחמש שנים. על בסיס העיקרון שבאי-הסכמות סביב תקופת השכירות, בעל הבית נחשב המוחזק והשוכר נחשב המוציא מחברו, ולכן פוסק רב נחמן לטובת המשכיר. הגמרא מוסיפה ומחלקת בין שטר חוב, המיועד לגביה, בו כאשר חלק מהחוב נפרע, על הלווה לדאוג לעדכון השטר או לכתיבת שובר, לבין שטר השכירות האמור כאן שתפקידו רק להוכיח שאין הבית מכור ביד השוכר, ולכן העובדה שלא כתוב בשטר הזמן אותו טוען המשכיר אינה מהווה ראיה.

פירוש נוסף מובא בתוספות (קג. ד"ה "נקיטת") בשם ר"ח. על פי פירוש זה, מדובר בשטר המוחזק ביד המשכיר, בו נאמר בדיוק מתי התחילה השכירות, ושמשך השכירות הוא עשר שנים, בכך וכך לשנה. המחלוקת בין המשכיר לשוכר אינה על מועד תום השכירות אלא על התשלומים- המשכיר אומר שעדיין לא קיבל תשלום, ואילו השוכר אומר שכבר שילם עבור חמש השנים האחרונות. מכיוון שמדובר בתשלומים שכבר עבר זמנם, יש להאמין לשוכר (עי' בהלכה הקודמת). הגמרא מוסיפה שהשטר (שעל פי הסבר זה מוחזק ביד המשכיר) אינו מוכיח שהשוכר לא שילם, וזאת בניגוד לשטר חוב המוחזק ביד מלווה המורה על כך שהלווה עדיין לא פרע את החוב, אפילו חלקית.

למחלוקת הפרשנית הנ"ל אין נפק"מ ישירה להלכה, כיוון שהעקרונות המנחים עבור שני הפירושים מוסכמים על הכל.

פרדס שהושכר או מושכן וחדל מלעשות פרי באמצע תקופת השכירות

בסוגיית הגמרא (בבא מציעא קט:) מובאת מחלוקת אמוראים-

ההוא גברא דמשכין פרדיסא לחבריה לעשר שנין, וקש לחמש שנין.

אביי אמר: פירא הוי,

רבא אמר: קרנא הוי, וילקח בו קרקע והוא אוכל פירות.

מדובר על מלווה שקיבל, כמשכון, פרדס על דעת שיאכל פירותיו עד מועד הפרעון שנקבע לעוד עשר שנים. באופן בלתי צפוי, הזדקן הפרדס לאחר חמש שנים וחדל מלעשות את הפרי שהיה צפוי לעשות.

האמוראים חלקו מה לעשות-

אביי סובר, שכשם שהמלווה אכל עד עתה את פירות הפרדס, כך הוא יכול לקצץ את העצים, למוכרם, ולקחת את הכסף. כלומר, העצים הזקנים נידונים כפירות.

רבא סובר שאין הדבר כך, והעצים נידונים כחלק מגוף הנכס ("קרן"), בו מלכתחילה לא היה חלק למלווה. האפשרות היחידה של המלווה להמשיך ולהפיק תועלת מהמשכון שניתן לו היא ע"י כך שימכרו העצים, יקנו בדמיהם מטע אחר (מן הסתם קטן יותר), יאכל המלווה מפירותיו, ויחזור אותו מטע ללווה בסוף התקופה.

הגמרא מנסה להוכיח מברייתא-

יבש האילן או נקצץ - שניהם אסורים בו, כיצד יעשו - ימכרו לעצים, וילקח בהן קרקע, והוא אוכל פירות.

על פי רש"י (ב"מ עט.) מדובר על אילן הנתון כמשכון, והמלווה אוכל פרותיו עד תום תקופת ההלואה. הברייתא קובעת, לכאורה, כרבא, שאל לו למלווה ליטול את גוף העצים ולכלותם, גם אם חדלו מלתת פירות.

הגמרא משיבה, שנתן לחלק ולפרש את הברייתא דווקא בעצים שחדלו מעשות פרי קודם זמנם, כתוצאה של מחלה או חבלה מכוונת, אך עצים שהזקינו בטבעיות (אפילו אם קרה הדבר מוקדם מכפי שציפו הצדדים) דינם כפירות, כדברי אביי.

הראשונים חלקו בהבנת הרקע למחלוקת האמוראים-

רש"י (ב"מ עט. ד"ה "שניהם"), הראב"ד לפנינו ורוב הראשונים מפרשים שאם שני הצדדים מסכימים, אין מניעה מלהשתמש בעצים שימוש מכלה. המחלוקת היא האם אחד הצדדים יכול לעכב ביד השני מלקחת את העצים^[131].

לעומתם, הרמב"ם הבין שלשון "שניהם אסורים בו" מורה על כך שיש כאן בעיה של איסור ולא רק של סכסוך ממוני. לכן מפרש הרמב"ם שמדובר באיסור ריבית. כלומר, אם העצים היבשים אינם נחשבים כפירות, אלא חלק מהפרדס גופו ("קרן"), הרי שנטילתם ע"י המלווה נחשבת כנטילת ריבית^[132]. אף הלווה אסור בנטילת העצים, מכיוון שאז לא ישאר ביד המלווה דבר, והלווה ייאלץ להחזיר את החוב עכשיו, מוקדם משסוכם, ונמצא שבשכר זה שהלווה מקדים למלווה את המעות, נותן לו המלווה את העצים, והרי זה שכר הקדמת מעות המאפיין ריבית (מגיד משנה).

אי הסכמות בין המשכיר לשוכר לעניין זמן השכירות, בהם אין מעמידים את הנכס בחזקת המשכיר

עי' לעיל בדברינו להלכה ב.

המשתמש בחצר חבירו לאחסון, ע"י הטעיית חבירו, או כלל ללא ידיעתו

בגמרא (בבא מציעא קא:) מובא מעשה-

ההוא גברא דזבן ארבא דחמרא, לא אשכח דוכתא לאותוביה.

אמר ליה לההיא איתתא: אית לך דוכתא לאוגרי? אמרה ליה: לא.

אזל קדשה, יהבה ליה דוכתא לעייליה. אזל לביתיה, כתב לה גיטא, שדר לה.

אזלא איהי, אגרא שקולאי מיניה וביה, אפיקתיה ואותביה בשבילא.

אמר רב הונא בריה דרב יהושע: כאשר עשה כן יעשה לו, גמולו ישוב בראשו, לא מיבעיא חצר דלא קיימא לאגרא, אלא אפילו חצר דקיימא לאגרא אמרה ליה: לכולי עלמא - ניחא לי לאוגורי ולך לא ניחא לי, דדמית עלי כי אריא ארבא.

פירוש המעשה- אדם שלא היה לו מקום להניח כמות גדולה של יין שקנה, ביקש מאשה אחת שתשכיר לו מקום. משזו סירבה, קידש אותה ונתנה לו מקום להניח את היין. לאחר מכן, הלך לו לביתו ושלח לה גט. כתגובה, שכרה היא פועלים, תמורת חלק מהיין, שיוציאו את היין ויניחו אותו בחוץ. בעל היין תבע אותה לדין, אך רב הונא זיכה אותה, והסביר "כאשר עשה כן יֵעשה לו, גמולו ישוב בראשו^[133]", ועוד הוסיף, שאפילו אם היתה החצר עומדת להשכרה (לשימוש כגון זה), יכולה האשה לטעון שספציפית עבור בעל היין, החצר אינה עומדת להשכרה, כיוון שהיא רואה בו איום (דומה עליה "כאריה אורב").

הראשונים נחלקו בגדרי ההלכה למעשה הנגזרת מדברי הגמרא-

רבינו ירוחם (נתיב ל חלק א, בסופו) כותב (בשם "יש מי שכתב") שעיקר הדין נובע מהעיקרון של "עביד איניש דינא לנפשיה", כלומר, במקום בו נלקח מאדם דבר מה באופן בוטה וברור, יכול הוא לעשות דין לעצמו^[134]. לכן מסביר רבינו ירוחם שקיים הבדל בין חצר העומדת להשכרה לבין חצר שאינה עומדת להשכרה. פירוש, רק במקרה המובא בגמרא, בו בעלת החצר רומתה בבוטות, אין הבדל בין חצר העומדת להשכרה או שאינה עומדת להשכרה (כי היא טוענת שלאדם זה שרימה אותה, אינה רוצה להשכיר בכל אופן). אמנם, במקרה בו הוכנס היין לחצר ללא ידיעת בעל החצר, אם מדובר בחצר העומדת ממילא להשכרה, אין מקום לבעל החצר לעשות דין לעצמו כיוון שלא ניטלו ממנו נכסים, ולכן אין לבעל החצר להוציא את היין ללא רשות^[135].

הרא"ש (סי' כו), מביא את המעשה שבגמרא כהווייתו, ומוסיף רק שלפני שבעל החצר מוציא את היין, צריך להודיע לבעל היין^[136]. כך גם משמע מהמאירי, הכותב שמותר לבעל החצר להוציא את הפירות רק אם ביקש מבעל הפירות שיעשה זאת ונתקל בסירוב. המאירי מחמיר עוד יותר וכותב שמותר לבעל החצר להוציא את הפירות לרחוב רק אם סביר שבעליהם ישמעו ויבואו להצילם, אך אם סביר שהפירות ינזקו ע"י כך, אסור לו לעשות כן.

הרמב"ם אינו מחלק בין המקרה המפורש בגמרא, בו בעלת החצר הוטעתה במכוון, לבין מקרה בו הסחורה הוכנסה לחצר ללא ידיעת בעל החצר. הוא אף אינו מחלק בין חצר העשויה לשכירות לבין חצר שאינה עשויה לשכירות. בכל המקרים אומר הרמב"ם שיכול בעל החצר לשכור פועלים מדמי הסחורה עצמה שישליכו אותה לשוק^[137].

השו"ע (שיט א) מעתיק את לשון הרמב"ם להלכה, והרמ"א מביא את דברי הרא"ש, שצריך בעל החצר להודיע לבעל הפירות לפני שהוא מוציאם. הגר"א (ס"ק ב) והסמ"ע (ס"ק ב) כותבים שהרמב"ם והרא"ש אינם חלוקים זה על זה, ואף הרמב"ם מודה שראשית צריך בעל החצר להודיע^[138].

המשלם עבור שכירות ע"י שירות שווה ערך, ונמצא שאין צריך המשכיר את השירות

המשנה בכתובות (קא:) דנה במקרה של אשה שבשעה שנישאה פסק עמה בעלה מזונות עבור בִּיתה למשך חמש שנים. לאחר מכן נתגרשה מהראשון, נישאה לאחר וגם עימו פסקה באופן דומה. המשנה מלמדת שלמרות שהשני זן את הבת כעת, אף הראשון חייב להמשיך לזונה. המשנה מתייחסת גם לשאלה כיצד הבת מקבלת מזונות משני הבעלים-

לא יאמר הראשון לכשתבא אצלי אזונה, אלא מוליך לה מזונותיה למקום שאמה.

וכן לא יאמרו שניהם הרי אנו זנין אותה כאחד, אלא אחד זנה ואחד נותן לה דמי מזונות.

כלומר, הבעל השני נותן לבת מזונות בפועל, ואילו הבעל הראשון מוליך אליה דמי מזונות.

בגמרא (שם קג.) מנסה רבינא להוכיח ממשנה זו לגבי מעשה שהיה-

ההוא גברא דאוגר ליה ריחיא לחבריה לטחינה, לסוף איעתר זבין ריחיא וחמרא,

אמר ליה: עד האידנא הוה טחיננא גבך, השתא הב לי אגרא,

אמר ליה: מיטחן טחיננא לך.

פירוש המעשה, אדם השכיר לחבירו ריחיים, תמורת כך שהשוכר יטחון עבורו כמות ידועה של חיטים לשימושו האישי של המשכיר. בהמשך העשיר המשכיר וקנה עוד ריחיים וחמור המסובבן^[139]. כיוון שעתה המשכיר כבר אינו זקוק לשירותי טחינה ויכול לספק את כל צרכיו האישיים בעצמו, ביקש המשכיר מהשוכר שלא ישלם לו עוד בטחינה, אלא שיתחיל לשלם לו בדמים ממש. מנגד, השוכר חפץ להמשיך לשלם ע"י שירותי טחינה. האמוראים נחלקו האם ניתן להוכיח ממשנתנו, שהדין עם המשכיר-

סבר רבינא למימר, היינו מתניתין: לא יאמרו שניהם הרי אנו זנין אותה כאחד, אלא אחד זנה ואחד נותן לה דמי מזונות,

אמר ליה רב עוירא: מי דמי? התם חד כריסא אית לה, תרתי כריסתא לית לה, הכא מצי א"ל טחון וזבין, טחון ואותיב

רבינא סובר שכשם שהבעל הראשון מביא לבת דמי מזונות ולא מזונות (למרות שבתחילה, כשהיתה אצלו, היה נותן לה מזונות ולא דמים), כך גם כאן היכולת ביד המשכיר, בעקבות שינוי צרכיו, לדרוש את דמי הטחינה במקום את הטחינה עצמה.

רב עוירא חולק, ומחלק בין שני המקרים. במקרה שבמשנה אין מנוס מכך שהבעל הראשון יביא לבת דווקא דמי מזונות ולא מזונות ממש, שכן הבת כבר ניזונה מנכסי הבעל השני, ואינה יכולה לאכול כמות כפולה. כלומר, אם שניהם יביאו לה מזונות, בהכרח יסובב על ידי זה הפסד^[140]. לעומת זה, כאן, יכול השוכר לדרוש מהמשכיר שאת מה שהוא מתכנן לטחון לצורך שימוש עצמי בריחיים החדשים ימכור לאחרים ("טחון וזבין"), ואת השכר שהוא נוטל מהשוכר יטול בשרותי טחינה כבראשונה ("טחון ואותיב").

הגמרא מוסיפה עוד-

לא אמרן אלא דלית ליה טחינא לריחיא, אבל אית ליה טחינא לריחיא, כגון זו כופין אותו על מדת סדום.

פירוש, הדין עם השוכר דווקא כאשר הוא אינו מצליח למכור מספיק, ומוצא את עצמו יושב בטל. דווקא במקרה זה יש לו אינטרס לשלם ע"י טחינה, ולנצל את הזמנים שאין לו לקוחות. לעומת זאת, אם יש שפע של לקוחות, אין שום הפסד מבחינתו אם יטחן עבורם, ואת הכסף שיקבל יעביר למשכיר. מאחר שאין הפסד מבחינתו, אפילו אם מעיקרא הדין עימו, חייב הוא לתת כסף למשכיר, כבקשתו של זה, כיוון שכופין על מידת סדום.

הראשונים נחלקו במשמעות הטיעון "טחון וזבין טחון ואותיב" ומתוך כך חלקו גם בפסיקה להלכה-

התוס' (ד"ה "ולא אמרן") מסבירים שהדין עם השוכר דווקא במקרה בו הוא המפסיד הבלעדי (אם יוכרח לתת דמים ולא טחינה), כיוון שאז יכול השוכר לטעון כלפי המשכיר- אם רוצה אתה מעות, טחון בשלך לאחרים ומכור להם ("טחון וזבין"). אך את מה שאתה צריך לשימושך האישי תמשיך לטחון אצלי תמורת השכירות ("טחון ויהיב"). טיעון זה תקף רק אם המשכיר מנצל את כל הזמן- טוחן עבור אחרים ומשתכר מהם, ברם אם הוא יושב בטל לעיתים, יכול הוא לטעון שבאותם הזמנים בהם ממילא אינו יכול למכור יכול היה לטחון לצריכה עצמית, ובכך שהוא אינו עושה כך, אלא נותן לשוכר שיטחון עבורו (במקום לשלם בכסף), מפסיד הוא את הדמים שהיה השוכר יכול לתת לו. במקרה זה פוסקים התוספות שיכול המשכיר להעמיד תנאי בפני השוכר- או שיתחיל לשלם לו בדמים, או החוזה ביניהם פוקע לאלתר.

הרא"ש (סי' ה) חולק. לדעת הרא"ש, מאחר שההסכם בין הצדדים נחתם משכבר, וכלל הסכמה לא רק על גובה התשלום אלא גם דרך התשלום, הסכמה זו מחייבת. לכן, גם אם יש למשכיר יתרון כלכלי ברור בקבלת תשלום במעות ולא בשירותי טחינה, אין ברשותו לדרוש זאת מהשוכר ולהפסיק באופן חד צדדי את השכירות. הרא"ש מפרש את הטיעון שבפי השוכר באופן זה- אם יש לך זמן בו אתה יושב בבטלה (ולכן אתה בא אלי בדרישה להעלות לך מעות במקום לטחון עבורך, בכדי שלא תפסיד), נסה, במקום זאת, למקסם את רווחיך ע"י קניית חיטה, טחינתה בזמן הפנוי שיש לך, ומכירת הקמח ("טחון וזבין") או שמירתו למכירה אח"כ ("טחון ואותיב"). הטור (שיח) מביא את שתי הדעות.

הרמב"ם כותב את הדברים באופן דומה להופעתם בגמרא, וקשה להסיק מדבריו מה דעתו במחלוקת הרא"ש והתוספות^[141].

השו"ע (שיח א) מעתיק את דברי הרמב"ם להלכה. והסמ"ע פוסק במפורש כרא"ש.